תרבות הדיאטה נוטפת טיפים עונתיים למניעת אכילת-יתר, אבל רובם רק מלבים אשמת-אוכל. מה יקרה אם במקום זה פשוט נאכל ונמשיך הלאה?
אוכל הוא נושא טעון בכל ימות השנה, שלא לדבר על תקופות של חגים. הרבה מאוד מתח ואשמה קיימים במיוחד סביב הנאה ממאכלי חג מסורתיים טעימים ומענגים, אבל לא הכי מזינים שיש. בתקופת החגים מתפרסמות יותר כתבות על הימנעות מאכילת-יתר ומהשמנה, ושיח בנוגע להגבלת מזונות לפני ואחרי אירועים נהיה דבר שבשגרה.
כל זה מוציא את הטעם מהחגים. וחיסרון פחות גלוי לעין של חרדת האכילה בחגים זה שהיא מכניסה את בעליה למעגל של מניעה-זלילה, כזה שיכול להיות קשה מאוד לצאת ממנו, גם אחרי שהחג נגמר. אם המחשבה על אוכל בחגים מכניסה בכם חרדה, או שאתם עומדים מול האוכל ומאבדים שליטה, אז תדעו שאתם לא לבד. החדשות הטובות הן שיצירת שינוי במערכת היחסים שלכם עם אוכל, סביב החגים ובכלל, היא דבר אפשרי בהחלט.
ראשית, דעו את ההבדל בין אכילת-יתר לזלילה. ואז, תעשו ריסטארט להלך-הרוח שלכם, כדי ליישם את המידע החדש.
לא ניתן לפתח דיון על מעגל המניעה-זלילה מבלי לדון תחילה במשמעות של "זלילה"; תקופה בה אדם אוכל הרבה יותר מהרגיל בפרק זמן נפרד ומרגיש חוסר שליטה סביב מזון במהלך אותה תקופה.
זלילה היא דבר נפוץ וחמור שקיים בחלק מהפרעות האכילה, אבל יכול להופיע גם אצל אנשים ללא הפרעת אכילה מאובחנת.
בזלילה יש מרכיב מבייש, כאילו עשית משהו רע. יש בה אלמנט של תחושת איבוד שליטה, ואז, לאחר מעשה, מגיעות האשמה והבושה.
מצד שני, אכילת-יתר היא אכילה של יותר מזון מהרגיל בלי ליווי של רגשות שליליים בעניין. זה נורמלי, וזה משהו שהגוף שלנו יכול להתמודד אתו.
החברה סביבנו רוצה שנחשוב שאם נאכל יותר ממה שהגוף שלנו צריך, התוצאה המידית תהיה השמנה או בריאות לקויה. אבל, זה לא מדויק. סוג מחשבה כזה יכול להימשך מעבר לחגים ולהיטמע בנו עד סוף החיים. שינוי הלך החשיבה שלכם סביב צריכת כמות מזון גדולה, זה צעד ראשון מעולה לשיפור מערכת היחסים שלנו עם אוכל באופן כללי.
כמו שציינתי, זלילה מגיעה עם מנה גדושה של בושה ואשמה. שחרורן של אלה לטובת חשיבה על אוכל במושגים ניטרליים יותר יכול לעזור בתהליך העיכול. יש עוד גישה: במקום לעשות דמוניזציה לתחושת המלאות, פשוט חכו שהיא תעבור; תזכירו לעצמכם שהתחושה לא תישאר לנצח, ותנשמו, החרדה תירגע מעצמה. המלאות תתרוקן אט-אט. אכילת-יתר היא לפעמים חלק בלתי נפרד מהחגים, ואין בזה שום דבר רע.
כמובן שאם אתם זוללים על בסיס קבוע יותר, לא רק בחגים, וזה משפיע על חיי היומיום שלכם, אז אולי שווה לבדוק את המצב קצת יותר לעומק. יתכן שמדובר בתופעה של הפרעת אכילה, שזאת כבר מחלה לכל דבר שראויה לטיפול מסור ולחמלה.
כשמעגל המניעה-זלילה מתקיים, הזלילה תמיד מקבלת הגדרה פתולוגית והמניעה זוכה להתעלמות לעתים תכופות מדי, או לחילופין, זוכה לשבחים.
יש אנשים שבכוונה יאכלו פחות ביום-יומיים-שלושה לפני שילכו למסיבה שהוזמנו אליה. חשיבה והתנהלות שכזאת, האופיינית לתרבות הדיאטה, נהייתה כה נפוצה שחלקינו לא מבינים בכלל שמדובר במניעה, ויש כאלה שחושבים בכנות שהיא בריאה.
אבל, היא לא בריאה. למעשה, המניעה היא אחד הגורמים העיקריים שעלולים להוביל אדם לחוש אובדן שליטה ליד אוכל.
מניעה קשורה להשתוקקויות ולאכילת-יתר. כשאנחנו לא אוכלים את מה שאנחנו רוצים לאכול, סביר להניח שנישאר עם ההשתוקקות שעלולה להוביל להגזמה בשלב מאוחר יותר, או לגרום לתחושת אשמה אחרי אכילת מזונות מסוימים.
לתגובת ה"הגזמה" יש שורשים פיסיים ומנטאליים; פיסית, כשאתם מונעים מזון מהגוף , הגוף מתכוונן מנטאלית לזלילה שתבוא אחר-כך (שהרי, מבחינתו, אתם בתת-תזונה), ומנטאלית, עצם זה שאתם אומרים לעצמכם שאתם לא יכולים לאכול, או שמזון מסוים מחוץ לתחום, רק יגרום לכם לרצות את אותו הדבר יותר. מזון הוא צורך אנושי בסיסי, כך שאם נגביל את צריכתו, המוח שלנו יתרכז בו במיוחד עד שנצרוך מספיק.
מניעה יכולה להיות קשורה גם בסוג מזון, לאו דווקא בכמויות. אם תקנו קצפת דלת-קלוריות כשזה בעצם החלק האהוב עליכם בקינוח, יכול להיות שזה יוביל אתכם לאכול יותר כדי לנסות להגיע לסיפוק שמגיע מאכילת קצפת עשירה בשומנים.
סימון מאכלי החג האהובים עליכם כאסורים, או הגבלת צריכתם היומית מראש, רק יעצימו את ההשתוקקות ויתכן שיובילו אתכם לאכילת-יתר של מזונות אחרים, בחיפוש אחר הסיפוק שמגיע עם האוכל האסור.
במקום זאת, תנו לעצמכם רשות ללא-תנאי לאכול מה שאתם רוצים.
ההרגל של שחרור אשמת-אוכל לטובת אכילה לפי חשק נקרא אכילה אינטואיטיבית, או אכילה מודעת. אם חייתם זמן רב במניעה או לפי חוקי מזון מסוימים, עצם הרעיון של שחרורם יראה לכם מפחיד. אבל, אם אתם חוששים שהשחרור יוביל אתכם לאכילת-יתר – מה שיתכן ויקרה! – זכרו שמניעה יכולה להוביל לאותה תוצאה, מלווה בהרבה יותר לחץ ותחושת אשמה.
גם אם תמצאו את עצמכם אוכלים יותר מדי ממאכל חג שאהוב עליכם במיוחד, אל תדאגו, שהרי המעבר לאכילה אינטואיטיבית הוא תהליך. בסופו של דבר, אותם מזונות מפתים יאבדו מזוהרם ואז תוכלו ליהנות מהם בלי לאכול עד בלי-די.
זה מצריך תרגול, וחלק גדול מהעבודה הוא השתקת הקולות הפנימיים שאומרים לכם שמזונות מסוימים אינם טובים או שאסור לכם לאכול דבר כזה או אחר. אבל, יש משהו שאתם יכולים לעשות שיכול להקל על התהליך – הקפידו להיות מוזנים היטב במהלך היום, כך שלא תהיו מורעבים כשתעמדו מול אותם מאכלי חג מפתים. ואם יצא והגזמתם, הכניעו את היצר לעבור למצב מניעה או לפיצוי לאחר מעשה.
הדרך הטובה ביותר לצאת מהמעגל היא לאכול מספיק. למחרת ערב החג, תאכלו ארוחת-בוקר ותמשיכו ליומכם. תמשיכו כך, ועם הזמן תבחינו שככל שתזינו את גופכם כראוי, כך יפחתו התקפי הזלילה בתדירות ובכמויות. אם תמשיכו במניעה, קחו בחשבון שזה כמו לשפוך שמן למדורה.
אם אתם נופלים חזרה לתבניות חשיבה ישנות, אל תהיו קשים מדי עם עצמכם. אל תתנו לאשמת-אוכל להעיב על רוח החג. תחושת אשמה על עצם תחושת האשמה רק תהפוך הכול למלחיץ יותר – במקום זאת, התרכזו בלחגוג את כל הדברים המופלאים בחייכם עם האנשים שסביבכם.
לשאלות, תגובות ודיון בפייסבוק כאן
בקשה לקוראים שלי
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב לי על כך ואני אתייחס להערותיכם.
שלכם,
שרון לין
מאמנת בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף בגישת "שפת האכילה"
מקור מידע:
Shame Around Holiday Eating Hurts Us Year-Round. Here's How To Fix It.
