היום נדון באורתורקסיה וספורט. יתכן שעבור חלקכם מדובר בנושא רגיש. אבל, אני מאמינה שלפעמים אי-נוחות היא דבר חיובי, בטח ובטח כשהיא מסמנת לנו שיש משהו שמצריך תשומת לב.
אורתורקסיה וספורט
בעוד הרבה ספורטאים עדיין מתמקדים בהרזיה ובשמירה על רזון, יש היום טרנד חדש בעולם הספורט והתזונה שמתיימר להסתיר התנהגויות של הפרעות אכילה תחת מסכה של "בריאות". הרזון הוא כבר לא בהכרח העיקר, עכשיו המטרה היא "להיות בריאים". (האם אי-פעם שמעתם את המשפט "שרירי, לא רזה"?) במקום להפסיק לצרוך קבוצות מזון שלמות בשם הרזון, אנחנו מפסיקים בשם הבריאות. הפחד המבעית מסוכר לא נובע בגלל הקלוריות, אלא בגלל שמבחינתנו הוא קשור לבריאות לקויה. התנהגויות אלה מקובלות חברתית ולרוב אף מקבלות חיזוקים מהסביבה, אבל הרבה פעמים זה עדיין אורתורקסיה. זה לא בריא, לא משנה מה אומרים חברים, ספורטאים אחרים או מאמנים.
ההגדרה הפשוטה ביותר לאורתורקסיה היא אובססיה לאכילה בריאה. זה לא בהכרח הדחף לרזון, אלא דחף לבריאות. הדחף לבריאות הוא אכן בריא, כמובן, אבל עד נקודה מסוימת. הבעיה, שמשותפת לרוב הספורטאים התחרותיים, מתחילה כשעוברים את אותה נקודה בהתנהגות או במחשבה. אורתורקסיה מרחיקה לכת בגלל:
- יש לנו הבנה מוגבלת מאוד לגבי איך בדיוק תזונה בריאה צריכה להיראות.
- רוב האנשים מקבלים עצות תזונה מאלה שמרבים לדבר על "בריאות"; אנשים שנוטים לרמה גבוהה של הפרעה בהרגלי האכילה ומפזרים סביבם מידע מוטעה.
- אנחנו טועים בהנחתנו שהרדיפה אחרי יותר בריאות מובילה לבריאות טובה יותר, כשלמעשה ההיפך הוא הנכון.
אם כך, איך בדיוק נראית הרדיפה אחרי בריאות?
בריאות היא ניהול מערכת יחסים גמישה עם אוכל. היא עצם ההבנה, מתוך נקודת מבט מבוססת-ראיות על תזונה, שאוכל אינו גולת הכותרת של הבריאות. מדע התזונה הרבה יותר מורכב מזה; צריכת מזונות עשירים תזונתית אכן משחקת תפקיד חשוב כשזה נוגע לכושר גופני – אין ויכוח. תזונה בהחלט יכולה לסייע לספורטאי להתעלות ברמת הביצועים. אבל, יש גבול מסוים, שספורטאים רבים חוצים בקלות רבה מדי, במעבר מאחיזה ביתרונות התזונה למצב של אובססיה שטומנת בחובה הרבה יותר סיכונים מיתרונות.
הנה הסבר בשלושה שלבים, כפי שאני רואה את הדברים:
הפרעות אכילה מתקיימות על ספקטרום – החל בהתעלמות או יחס מזערי לתזונה/אוכל, ועד אובססיה לגבי תזונה/אוכל. אחיזה ביתרונותיה של תזונה בריאה, מתרחשת כאשר ספורטאים נמצאים באמצע הספקטרום. עבודה מול אנשי מקצוע הפועלים בשיטה ללא-דיאטה עוזרת להגיע לעמק השווה הזה. ידע וחינוך תזונתי יכול להועיל בשלב ביניים זה.
השלב ה-1 הוא כשהספורטאי לא באמת חושב על תזונה.
רוב הסיכויים שרמת הביצועים לא תיפגע באופן משמעותי, כיוון שיש מודעות לכך שיש הרבה גורמים שמעורבים בשיפור ביצועים .אבל, זה עדיין לא שלב אופטימאלי להיות בו. בשלב זה, אין לספורטאי אחיזה ביתרונות שמלווים את תזונת הספורט. סביר להניח שהוא, או היא, מנותקים מסימני הגוף, ויתכן שרמת הביצועים תושפע.
השלב ה-2 הוא המקום בו הספורטאי מסתכל על מזון ותזונה מנקודת מבט גמישה, אינטואיטיבית וחשיבתית.
ספורטאים שנמצאים בשלב זה מודעים לעקרונות תזונתיים ומתייחסים אליהם כבני-ברית. הם משתמשים בעקרונות של תזונת הספורט כמדריך לבחירת מזונות, בעודם מפתחים מודעות והתכוונות פנימית כדי לקבוע מהי בחירת המזון המתאימה ביותר לאותו רגע. לדוגמא, ספורטאים שנמצאים בשלב זה מבינים את הצורך בפחמימות כדי לשפר ביצועים. הם מבינים שסוגי פחמימות שונים מתאימים לזמנים שונים. לפעמים, מיץ הוא הבחירה המתאימה ביותר, לפעמים דווקא פחמימות מורכבות. אין הבדל בין ביס של ממתק או ביס מפרוסת לחם מדגנים מלאים, כל אחד מהם משרת מטרה אחרת בצריכת פחמימות וזמינותן בחיי הספורטאי.
עקרונות תזונת הספורט משמשים כספר הדרכה, לא כספר חוקים. אכילה נעשית באופן גמיש, בלי לחץ, בטבעיות. מחשבה מכוונת אמנם משחקת תפקיד בהחלטה לגבי ארוחות, אבל אינה משתלטת על החיים. אין צורך בזמן רב להכנת ארוחות. אחרי האוכל יש תחושה של סיפוק, לא של חסך. אין פה עניין של כוח רצון, כיוון שהאכילה הופכת אינטואיטיבית.
שלב 2 הוא המטרה. ידע תזונתי הוא בעל עוצמה, אבל לא כשהוא מוצא מהקשרו.
לדאבוני, רוב הספורטאים נופלים אל השלב ה-3.
בשלב ה-3, ספורטאים מרגישים שהמזון שהם צורכים קשור באופן ישיר לרמת הביצועים ולערך העצמי שלהם, וחיים על-פי חוקי מזון נוקשים.
בחירות מזון בלתי-מתפשרות שמבוססות אך ורק על עקרונות תזונת הספורט, מבלי להתייחס בכלל לסימני הגוף. ספורטאים שנמצאים בשלב זה מנותקים לחלוטין מגופם. הם מקטלגים מזון בשתי קבוצות "טוב" או "רע". אכילת מזונות שמוגדרים "רעים" גורמת לחרדה, לדאגה ולתחושת אי-כשירות כספורטאי וכאדם. מזון וגוף מכתיבים ערך. זהו גם השלב בו מתעורר עניין רב במזון; השלב בו הרבה ספורטאים פותחים בלוג ומעלים בו רק תמונות של ארוחות על טהרת הבריאות, חלקם אף כותבים ספרי בישול ועוד.
באשר לקינוחים, חל איסור מוחלט על עוגיות עם חמאה, קמח וסוכר. מכינים "קינוחים" מדגנים מלאים, אגוזים, גרעינים ופירות. אם במקרה אוכלים קינוח רגיל, לרוב זה יהיה כפרס אחרי תחרות או ריצה ארוכה.
איך להתקדם לקראת מערכת יחסים גמישה, אינטואיטיבית ומחשבתית עם אוכל?
חלק גדול מהבעיה הוא חוסר ידע. חינוך הוא בעל ערך רב, במיוחד לספורטאים מהסוג הקפדני והתחרותי. רוב המידע הקיים בא בטענה שקיימים מזונות "טובים" ומזונות "רעים", כשלמעשה זה פשוט לא נכון. אין דרך "טובה" אחת כלל-עולמית לאכול. האופן בו אתם אוכלים לא מכתיב את ערככם ולא את יכולותיכם כספורטאים. האזנה לגוף היא כלי יעיל, במיוחד עבור ספורטאים; אם אתם מרגישים רעב תמידי, עייפות וחוסר אנרגיה, סביר להניח שאתם זקוקים ליותר פחמימות. זה לא משנה אם עברתם כבר את מכסת הקלוריות או הפחמימות שקבעתם לעצמכם לאותו יום, הגוף שלכם אומר לכם שהוא צריך עוד פחמימות.
הצרכים הקלוריים והתזונתיים שלנו משתנים על בסיס יומי.
לדוגמא, יש מה שנקרא "טבלאות ביצועים", אלה מתחלקות לימי אימונים, לימי משחקים, ולימי מנוחה. בחלק גדול מהמקרים, הטבלאות יגידו לכם לאכול פחות בימי מנוחה, מתוך הנחה שתהיו במנוחה. ובעוד שבתיאוריה זה חצי-הגיוני, ימי מנוחה הם הזמן של הגוף להתחדש. התחדשות מצריכה יותר אנרגיה/קלוריות ויותר תזונה. אם הגוף שלכם רעב יותר בימי מנוחה, מדובר בסימן טוב של הסתגלות בריאה. אתם יכולים להמשיך לדבוק בטבלת הביצועים ולהתגבר על הרעב ועל סימני הגוף, אבל סביר להניח שתסכנו בכך את החלמתכם ואת רמת הביצועים שלכם.
מספר המקרים של הפרעות האכילה בקרב ספורטאים מקצוענים וספורטאי מכללות הוא גבוה בצורה קיצונית.
רוב הספורטאים מודעים מאוד לתחושות של גופם, אך אינם יודעים איך להשתמש בסימנים האלה לטובתם.
אנשי מקצוע הפועלים בהתנהגויות אכילה ללא-דיאטה יכולים לתת לכם תרגילים שיחברו אתכם מחדש אל סימני הגוף, וללמד אתכם יותר על עקרונות מבוססי-ראיות של תזונת הספורט ואיך לשלב אותם בחייכם בצורה מועילה, בלי לחץ ובלי סיבוכים.
בקשה לקוראים שלי
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב לי על כך ואני אתייחס להערותיכם.
שלכם,
שרון לין
מאמנת בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף בגישת "שפת האכילה"
מקור:
How to care about sports nutrition without becoming obsessive
